VULC ¹ [Ne temere quid loquaris,
neque cor tuum sit velox ad proferendum sermonem coram Deo.
Deus enim in cælo, et tu super terram ;
idcirco sint pauci sermones tui.

WLC ¹ אַל־ תְּבַהֵ֨ל עַל־ פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל־ יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י הָאֱלֹהִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־ הָאָ֔רֶץ עַֽל־ כֵּ֛ן יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים׃

VULC ² Multas curas sequuntur somnia,
et in multis sermonibus invenietur stultitia.

WLC ² כִּ֛י בָּ֥א הַחֲל֖וֹם בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן וְק֥וֹל כְּסִ֖יל בְּרֹ֥ב דְּבָרִֽים׃

VULC ³ Si quid vovisti Deo,
ne moreris reddere :
displicet enim ei infidelis et stulta promissio,
sed quodcumque voveris redde :

WLC ³ כַּאֲשֶׁר֩ תִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לֵֽאלֹהִ֗ים אַל־ תְּאַחֵר֙ לְשַׁלְּמ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין חֵ֖פֶץ בַּכְּסִילִ֑ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־ תִּדֹּ֖ר שַׁלֵּֽם׃

VULC ⁴ multoque melius est non vovere,
quam post votum promissa non reddere.

WLC ⁴ ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־ תִדֹּ֑ר מִשֶׁתִּדּ֖וֹר וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם׃

VULC ⁵ Ne dederis os tuum ut peccare facias carnem tuam,
neque dicas coram angelo :
Non est providentia :
ne forte iratus Deus contra sermones tuos
dissipet cuncta opera manuum tuarum.

WLC ⁵ אַל־ תִּתֵּ֤ן אֶת־ פִּ֙יךָ֙ לַחֲטִ֣יא אֶת־ בְּשָׂרֶ֔ךָ וְאַל־ תֹּאמַר֙ לִפְנֵ֣י הַמַּלְאָ֔ךְ כִּ֥י שְׁגָגָ֖ה הִ֑יא לָ֣מָּה יִקְצֹ֤ף הָֽאֱלֹהִים֙ עַל־ קוֹלֶ֔ךָ וְחִבֵּ֖ל אֶת־ מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃

VULC ⁶ Ubi multa sunt somnia,
plurimæ sunt vanitates, et sermones innumeri ;
tu vero Deum time.]

WLC ⁶ כִּ֣י בְרֹ֤ב חֲלֹמוֹת֙ וַהֲבָלִ֔ים וּדְבָרִ֖ים הַרְבֵּ֑ה כִּ֥י אֶת־ הָאֱלֹהִ֖ים יְרָֽא׃

VULC ⁷ [Si videris calumnias egenorum, et violenta judicia,
et subverti justitiam in provincia,
non mireris super hoc negotio :
quia excelso excelsior est alius,
et super hos quoque eminentiores sunt alii ;

WLC ⁷ אִם־ עֹ֣שֶׁק רָ֠שׁ וְגֵ֨זֶל מִשְׁפָּ֤ט וָצֶ֙דֶק֙ תִּרְאֶ֣ה בַמְּדִינָ֔ה אַל־ תִּתְמַ֖הּ עַל־ הַחֵ֑פֶץ כִּ֣י גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֙הַ֙ שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם׃

VULC ⁸ et insuper universæ terræ rex imperat servienti.

WLC ⁸ וְיִתְר֥וֹן אֶ֖רֶץ בַּכֹּ֣ל מֶ֥לֶךְ לְשָׂדֶ֖ה נֶעֱבָֽד׃

VULC ⁹ Avarus non implebitur pecunia,
et qui amat divitias fructum non capiet ex eis ;
et hoc ergo vanitas.

WLC ⁹ אֹהֵ֥ב כֶּ֙סֶף֙ לֹא־ יִשְׂבַּ֣ע כֶּ֔סֶף וּמִֽי־ אֹהֵ֥ב בֶּהָמ֖וֹן לֹ֣א תְבוּאָ֑ה גַּם־ זֶ֖ה הָֽבֶל׃

VULC ¹⁰ Ubi multæ sunt opes,
multi et qui comedunt eas.
Et quid prodest possessori,
nisi quod cernit divitias oculis suis ?

WLC ¹⁰ בִּרְבוֹת֙ הַטּוֹבָ֔ה רַבּ֖וּ אוֹכְלֶ֑יהָ וּמַה־ כִּשְׁרוֹן֙ לִבְעָלֶ֔יהָ כִּ֖י אִם־ עֵינָֽיו׃

VULC ¹¹ Dulcis est somnus operanti,
sive parum sive multum comedat ;
saturitas autem divitis non sinit eum dormire.]

WLC ¹¹ מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד אִם־ מְעַ֥ט וְאִם־ הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן׃

VULC ¹² [Est et alia infirmitas pessima quam vidi sub sole :
divitiæ conservatæ in malum domini sui.

WLC ¹² יֵ֚שׁ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֹ֛שֶׁר שָׁמ֥וּר לִבְעָלָ֖יו לְרָעָתֽוֹ׃

VULC ¹³ Pereunt enim in afflictione pessima :
generavit filium qui in summa egestate erit.

WLC ¹³ וְאָבַ֛ד הָעֹ֥שֶׁר הַה֖וּא בְּעִנְיַ֣ן רָ֑ע וְהוֹלִ֣יד בֵּ֔ן וְאֵ֥ין בְּיָד֖וֹ מְאֽוּמָה׃

VULC ¹⁴ Sicut egressus est nudus de utero matris suæ, sic revertetur,
et nihil auferet secum de labore suo.

WLC ¹⁴ כַּאֲשֶׁ֤ר יָצָא֙ מִבֶּ֣טֶן אִמּ֔וֹ עָר֛וֹם יָשׁ֥וּב לָלֶ֖כֶת כְּשֶׁבָּ֑א וּמְא֙וּמָה֙ לֹא־ יִשָּׂ֣א בַעֲמָל֔וֹ שֶׁיֹּלֵ֖ךְ בְּיָדֽוֹ׃

VULC ¹⁵ Miserabilis prorsus infirmitas :
quomodo venit, sic revertetur.
Quid ergo prodest ei quod laboravit in ventum ?

WLC ¹⁵ וְגַם־ זֹה֙ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה כָּל־ עֻמַּ֥ת שֶׁבָּ֖א כֵּ֣ן יֵלֵ֑ךְ וּמַה־ יִּתְר֣וֹן ל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל לָרֽוּחַ׃

VULC ¹⁶ cunctis diebus vitæ suæ comedit in tenebris,
et in curis multis, et in ærumna atque tristitia.]

WLC ¹⁶ גַּ֥ם כָּל־ יָמָ֖יו בַּחֹ֣שֶׁךְ יֹאכֵ֑ל וְכָעַ֥ס הַרְבֵּ֖ה וְחָלְי֥וֹ וָקָֽצֶף׃

VULC ¹⁷ [Hoc itaque visum est mihi bonum,
ut comedat quis et bibat,
et fruatur lætitia ex labore suo
quo laboravit ipse sub sole,
numero dierum vitæ suæ
quos dedit ei Deus ;
et hæc est pars illius.

WLC ¹⁷ הִנֵּ֞ה אֲשֶׁר־ רָאִ֣יתִי אָ֗נִי ט֣וֹב אֲשֶׁר־ יָפֶ֣ה לֶֽאֶכוֹל־ וְ֠לִשְׁתּוֹת וְלִרְא֨וֹת טוֹבָ֜ה בְּכָל־ עֲמָל֣וֹ ׀ שֶׁיַּעֲמֹ֣ל תַּֽחַת־ הַשֶּׁ֗מֶשׁ מִסְפַּ֧ר יְמֵי־ אֲשֶׁר־ נָֽתַן־ ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים כִּי־ ה֥וּא חֶלְקֽוֹ׃

VULC ¹⁸ Et omni homini cui dedit Deus divitias atque substantiam,
potestatemque ei tribuit ut comedat ex eis,
et fruatur parte sua, et lætetur de labore suo :
hoc est donum Dei.

WLC ¹⁸ גַּ֣ם כָּֽל־ הָאָדָ֡ם אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־ ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֩ עֹ֨שֶׁר וּנְכָסִ֜ים וְהִשְׁלִיט֨וֹ לֶאֱכֹ֤ל מִמֶּ֙נּוּ֙ וְלָשֵׂ֣את אֶת־ חֶלְק֔וֹ וְלִשְׂמֹ֖חַ בַּעֲמָל֑וֹ זֹ֕ה מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃

VULC ¹⁹ Non enim satis recordabitur dierum vitæ suæ,
eo quod Deus occupet deliciis cor ejus.]

WLC ¹⁹ כִּ֚י לֹ֣א הַרְבֵּ֔ה יִזְכֹּ֖ר אֶת־ יְמֵ֣י חַיָּ֑יו כִּ֧י הָאֱלֹהִ֛ים מַעֲנֶ֖ה בְּשִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃